טלי תמיר כותבת על העבודה - העליה לבית

פיטר יעקב מלץ

העליה לבית, 2008


עבודתו של פיטר יעקב מלץ מחפשת את דרכה בין האישי והפרטי לבין התיאולוגי והטרנסצנדנטי. מלץ מתכתב עם יצירות דתיות מהעבר וניזון הן מאמנות גבוהה, של אולד מאסטרס, והן מאמנות עממית, כמו איקונות אתיופיות. מלץ פועל מתוך געגוע לעמדה הנפשית התמימה והנפעמת של התקופה הרומנטית, אך אין הוא יכול להימנע ממידה של פיכחון ותודעה הנובעים מהבנת תקופתו. כ'צליין חילוני', המבקש אחר תיקון לנפש ולעולם הרוחני, ושואף להירפא מהשבר הפוסט-מודרני, הוא מציע דימוי של 'עלייה לרגל', ושל טיפוס כלפי מעלה. אך ה'מקום הקדוש' שלו איננו המקדש או המזבח, כי-אם הבית הפרטי. הדומסטי מחליף את המיתי. מלץ יצק חלקים ופרטים של גרם המדרגות בבניין שבו הוא מתגורר עם אשתו ושני ילדיו. משפחת מלץ גרה בקומה השלישית של הבניין, עובדה התובעת טיפוס יומיומי במעלה המדרגות, עליה-רגלית מאומצת, שבסופה ממתין הבית: מישור יציב בקצה ה'הר', אתר של טכסים אישיים וזוגיים, זירה של רגשות ומגעים, שדה של דיבור ושתיקה, מרחב של כמיהות ותשוקות, המזכה את הפרטיות והאינטימיות בזר המרהיב של הולדת החלומות ופשר היחסים.

מהפרטים היצוקים בגבס הרכיב מלץ תבליט-קיר מונוכרומי שנע בין פיסול לבין ציור. תהליך היציקה בגבס, שינה את מעמדם של הפרטים הארכיטקטוניים מהעתק קונקרטי לאובייקט מוקפא וחנוט, בדומה לשימור ארכיוני. בעבודת התבליט ארגן מלץ את חלקיו של גרם המדרגות לא באופן לינארי, המציע מסלול ישיר ופשוט כלפי מעלה, אלא ברצף הבנוי על היגיון אחר: היגיון פיסולי, השואף להפשטה, המשמר בתוכו את מפתחות הנרטיב האישי והכרוניקה הפרטית.