מאמר על סינגוגה במנזר אבו גוש

סינגוגה

פיטר יעקב מלץ

את המנזר הבנדקטיני באבו גוש הכרתי בפעם הראשונה בשנת 1993. היה זה ביקור בשעות הערב המאוחרות בהן הצללים טומנים בחובם סוד ומסתורין. בהיכנסי לכנסיה החשוכה, ריחות הקטורת מתפילת הערב עדיין היו ספוגים באוויר הלח. נדמה שאפילו קירות האבן המקומית היו ספוגים תפילות רבות המבקשות חמלה. מבין קירות אלו בצבצו מבעד הצללים צבעי אוכר, אולטרמרין, אדומים עדינים וירוקים דהויים. הנזיר, אוליביה שהכניס את חבריי ואותי לכנסיה, התקרב אל קירות אלו והאיר באמצעות נר צבעים אלו , שהפכו באור הנר לדמויות קדושים שונות. פניהם היו מחוקות, מעשה אדם וזמן.

הנזיר אוליביה, האיר שתי דמויות קטנות הניצבות במרכז הקיר הימני של הכנסייה. האחת דמות מלאך עטור הילה, ולבוש בצבע הארגמן האימפריאלי,  דוחף דמות אחרת, פניה מבולבלות ומפוחדות, אוחזת חנית שבורה. מעליה הכיתוב "SYNAGOGA". הדמויות קטנות ביחס לדמויות בסביבתן ומרחפות ברקע האולטרמרין הכהה. אוליביה, לבוש הגלימה כדמויות המצוירות, הביט בנו בחיוך מבויש והסביר שדמויות אלו מתארות את דחיפת היהדות החוצה על ידי הנצרות. הוא מיד המשיך ואמר " כשביצעו פה שימור של הפרסקו לפני כמה שנים... התגלתה בצורה ברורה יותר סצנה זו.... ואנחנו ביקשנו שלא להראותה" צחק והמשיך "אולי דמות הנצרות מחקה עצמה מבושה "  

מאז אותו ביקור, אני נוהג לבקר באופן תדיר את המנזר. אני עד לשינוייה הרבים במהלך השנים בכלל ולפרסקו בפרט. אני זוכר את השנים בהן הקירות לבשו פיגומים לטובת שיחזור ושימור. כאומן התר אחרי השראה, דילגתי בין פיגום לפיגום כדי לבחון מקרוב את הצבעים ואת הקווים השונים. זו הייתה זכות מיוחדת להתקרב ולגעת במשיכות המכחול שנעשו על קירות אלו לפני מאות בשנים.

 כיום אני חש חלק מקהילת נזירי ונזירות המנזר הבנדקטיני באבו גוש. איני חש בצללים יותר בביקוריי ואור גדול תמיד מתמלא בקירבי מן הרגע בו אני דורך על אדמת המנזר. למנזר השפעה גדולה על חיי האישיים, חיי כיהודי וחיי כאומן. אומר ללא היסוס, שהמנזר הולך איתי לכל מקום. אני צליין תמידי.

באשר לדימוי דחיפת היהדות על ידי הנצרות, לאור הכרותי רבת השנים את נזירי ונזירות אבו גוש, בחרתי להכין רישום שישקף נכונה את תחושתי :

שיניתי במחי יד את דימוי המלאך וסינגוגה האיקוני כפי ששאף האפיפיור יוחנן ה 23 בוועדת הוותיקן השנייה ¹ בשנת  1964 וכפי שעומלים יום יום מאז שנות ה 70 נזירי ונזירות מנזר אבו גוש.

בין ארבעת קירות הכנסייה מתקיים כל יום ציווי האהבה והסובלנות של ישו אך קירות אלו , למרות יופיין העדין אינן סובלניות ואהבתן נתונה רק לדרך אחת לאל. דימוי הסינגוגה הוא המטריד ביותר מכיוון שלמרות סצנת הגירוש הקשה הוא אינו משדר תחושה אגרסיבית. דמויות המלאך וסינגוגה מצוירות באותו רצף סגנוני כשאר דימויי הקדושים והעיטורים, הן אינן מתארות מאבק והתנגדות והדחיפה נדמית כעובדה מוגמרת המתקבלת על ידי דמות הסינגוגה חסרת האוריינטציה. המלאך, שליחו הישיר של האלוהי עושה את המוטל עליו. הוא נע מתוך אמת ברורה ובלתי ניתנת לערעור.

כאשר אני מביט מעלה אל מקטע זה של הפרסקו אני חש את העמוד שדרה השבור שלי כשל החנית של סינגוגיה. נדמה כי כל יהודי סוחב על גבו סצנה זו. סצנת היהודי הדחוי עתיקת היומין. גם כעת כאשר לעם היהודי בית. סצנה זו עדיין מוצגת לראווה בסלון ביתו ומשמשת כתעודת ביטוח מבנה פעמים כה רבות.

בעודי מביט אל סינגוגה אני נע אחורה בזמן. תצלומים של יהודים מן המאה ה 20 בעלי אותו מבט מבוהל וחסר אוריינטציה לצד שונאי היהודים שדוחפים אותם בביטחון מוחלט. רישום של יעקב שטנייהרדט ² מ 1913 המתאר פוגרום מבין פוגרומים רבים.  פוגרומים שגרמו למשפחתי לברוח ממזרח אירופה ללונדון. איורים המתארים אותה סצנה בספר מעוטר מימי הביניים, לספרו, "נגד פאוסטוס המניכאי" ³  של אוגוסטינוס הקדוש מהיפו מן המאה ה 4  ולטענתו שאין לפגוע ביהודי מכיוון שעליו לשמש אות אזהרה לעונש הגלות הצפוי לאלו שלא מאמינים בדרך הנוצרית ולפירוש המחודש שלו ל "אות קין" בו הבל הינו ישו וקין הוא יהודי. 

יעקב שטיינהרט, פוגרום, תחריט יבש, 1913 . אוסף מוזיאון ישראל

היהודי הנודד,  לנצח יתור אחר שורשים נטועים בקרקע והיכל לשכון בו. הוא נועד לסחוב עימו לנצח ממקום למקום את משקל הדחוי, האפולגטי והחרד. הוא התחכך דור אחר דור בנוצרים שהדירו, הגבילו, האשימו והשמידו באלימות עד אשר מבטו החרד של סינגוגה התקבע בפניו של היהודי.

ההישרדות עצמה יצרה התמודדות עשירה עם סבל הקיום. התמודדות שניתן רק להעריץ וללמוד ממנה.  היהודי לא מצא שורשים גיאוגרפיים ובמקומם מצא שורשים בשפת העברית הקדושה, בדת היהודית דלת החומר אך רבת הרעיונות ובתקווה בוערת, לשוב אל הבית הפיזי והמטאפיזי.

התמודדותו של היהודי עם אי הודאות הקיומית הולידה מחקר אמיץ בקשר בין האדם לעולם ולאלוהים. מחשבת ישראל נעה כמטוטלת בין שאילת שאלות לקבלה ממש כשם שפגוע טראומה מבקש למצוא סיבה לתוצאה ושב כל העת לשאלה.  בכך, באופן פרדוקסלי היהודי מרחיב כל העת את נוכחותו בעולם.

עליתי לישראל עם משפחתי בשנת 1977 מלונדון. הוריי הציוניים האמינו, כרבים אחרים שתמו ימי הנדודים ושאת נס ההגשמה הגיאוגרפית יש לחגוג. הוריי ביקשו שילדיהם יתנתקו משושלת היהודי המסתתר והמצטדק ועל חורבות שושלת זו תקום ממלכת ישראל החדשה. מלכות גאה, חזקה ומחוברת פיזית לארץ הקודש. אך אני רואה אל מול עיניי שאין זו משימה קלה ומהירה. 70 שנה אחרי קום מדינת ישראל ומשקעי "הנודד והעקור היהודי" עדיין נטועים חזק בזהות הישראלי-יהודי. אצטט את אדמונד ז'אבס שאמר " אפילו בישראל היהודי הוא נודד, כלומר, נדודיו הם חלק ממחשבתו" ⁴

אני דוגמא אחת מבין ילידי הדור השני למקימי מדינת ישראל. מערכת החינוך ניסתה בכל כוחה לשכנע אותי שאני שייך לישראל ושזהו ביתי. שרתי "ארץ בה נולדתי , ארץ בה אחיה"  ⁵ אך בליבי ידעתי שאין זה נכון. נולדתי בלונדון וזיכרונותיי הראשונים מגן הילדים היו חגיגות הפסחא.

בגיל מאוחר יותר התחלתי לתהות האם הוריי ביצעו פעולת צליינות או פליטות ?  ואולי את שניהם.

רבים כמוני, אינם מיושבים בנחת במקומם. אנרצית הנודד היהודי עובר מדור לדור. משפחתי עברה ממקום למקום כל כמה דורות. זיכרון קולקטיבי זה של תנועה עדיין ממשיך להתקיים ולכן רוחות הלאומיות בעיצומן ואיתן תופעת הקורבן שהפך למקרבן.

לצערי, גם אני חווה מציאות בה הקורבן הופך למקרבן ובעל המקום שהיה עד לא מזמן נרדף הופך לרודף ושונא השונה. פגיעות בכנסיות ובמנזרים ובמקומות קדושים לנוצרים הם דוגמא קטנה ונוראית למשקע "הנודד והעקור היהודי".

נדמה כי לעד הנצרות תהיה  קשורה ביהדות ולהיפך. ממש כשם שפודזו ולאקי במחזהו של בקט, "מחכים לגודו" ⁶ זקוקים זה לזה. האחד קשור בשני. הנצרות הייתה צריכה לדחוף את היהדות כדי להצדיק את דרכה החדשה. להצביע על טעויות העבר למען העתיד הנכון ואילו היהדות זקוקה לנצרות כדי לרוממה מעל העמים האחרים ולהצדיק את קביעת האל – "העם הנבחר" ואולי כדי להמשיך להזין את אידיאל "הקדוש המעונה".

אני נזכר בזמן השימור של הפרסקו, זמן הייתי על הפיגומים נשפתי על הסינגוגה ממש כשם שהצייר מן המאה ה 12 נשף חיים לתוך הגיר הרטוב. כל כך הייתי רוצה לומר לה "אל נא תפחדי, אל נא תהססי בדרכך. לכי על פני האדמה בגאווה, כעם נבחר על ידי האלוהים למסור חכמה, בינה ואהבה. נדודייך ברכה ואלוהים שוכן בך לבטח. גלי חמלה לדת האחרת ועל נא תחששי מהלא נודע"

גירוש יכול להתפענח גם כקריאה אלוהית, דוגמת מצוות לך לך. פליטות יכולה להפך לצליינות. מקור הרעיון המהפכני שקללת היהודי הנודד יכולה להשתנות לברכה הוא רעיון שהעלה פרנץ רוזנצוויג בכוכב הגאולה ⁷ . רוזנצוויג ראה ביהודי הנודד, אביר נודד הנושא את שפת הקודש ואת הכיסופים ככלים. כלים הנותנים לו ולבני עמו את זכות "העם הנבחר והנצחי" ואת חובת "ואהבת לרעך כמוך".

רעיון זה השפיע עליי כאדם בכלל, כיהודי, כישראלי וכאמן. כבר שנים רבות עיסוקי האמנותי שרוי בלימבו המתקיים בין תחושת הפליטות של סינגוגה לצליינות של אקלזיה.

ביצירותיי התייחסתי רבות לקשר בין היהדות לנצרות. לפחות בשלוש מיצירותיי המנזר הבנדקטיני באבו גוש היוו חלק מהותי בהן. אני מרגיש שהם נעשו מאהבתי לנזירי ונזירות המנזר שתמיד חיבקו אותי. יתרה מכך, היה לי חשוב להביא לידיעת הציבור שחוויותיי עם הדת הנוצרית נושאות אופי של ריפוי וחמלה ולא של גירוש או הטפה. קירוב הלבבות הוא אמתי והתיקון עולם מתקיים ביומיום.

אציין כאן שתי יצירות מבין השלוש . האחת סובבת סביב רעיון הפליט והשנייה סביב רעיון הצליינות. ברכת היהודי הנודד הוא המכנה המשותף לשתיהן.

בשנת 2011 כתבתי ואיירתי ספר בשם "שורש". הסיפור מספר על אמן הבורח מירושלים אל עבר תל אביב. הוא, דוד, נתקע עם רכבו בשער הגיא. במטרה להעביר את הזמן, הוא מטייל על הר שורש, שם הוא נתקל במורה רוחני בשם, יעקב. יעקב מספר כיצד הגיע לשורש. אחת מתחנותיו של יעקב מתבצע במנזר אבו גוש. נזירי המנזר מקבלים אותו באהבה אך הוא אינו מרגיש חלק מהם וממשיך במסעו, מצויד במזון שהם נתנו לו.

בשנת 2015 קיימתי מסע צליינות למוזיאון ישראל. יצאתי את ביתי באוגוסט החם והלכתי במשך שבועיים אל עבר ירושלים. בדרך עברתי בתחנות הקרובות לליבי. תחנות אלו היו אישיות אך בה בעת גם חברתיים, תרבותיים, דתיים ופוליטיים. אחת התחנות הייתה המנזר הבנדקטיני באבו גוש. במהלך המסע הצלייני העתקתי באמצעות הטבעות חימר אובייקטים ומשטחים, אותם שכפלתי באמצעות יציקת גבס להטבעת החימר. כך קיבלתי מאות חלקי מקומות. פעולת ההטבעה ביקשה לשוחח עם נשמת המקום. בסיום המסע חיברתי את כל החלקים לכדי תבליט גדול ממדים בשם "יום הולך ויום בא" אשר הוצב במוזיאון ישראל. הצופים בעבודה הוזמנו לבלות זמן עם קיר זה ולחוש ריפוי לאלימות שבישראל. הם הוזמנו לקבל את כל המתחים בה ולחוש חמלה ואהבה. ההטבעות שנלקחו מהמנזר תפסו מקום מרכזי בתבליט ולמעשה היוו חיבור בין תל אביב החילונית לירושלים הדתית הן ברמה הגיאוגרפית והן ברמה המטאפיזית.

נזירות ונזירי המנזר הבנדקטיני מבקרים ב "יום הולך ויום בא" , פיטר יעקב מלץ, מוזיאון ישראל, 2016.

מי ייתן ויתקיים בנו הציווי " ואהבת לרעך כמוך"

פיטר יעקב מלץ

הערות

1.  Nostra Aetate, סעיף 4, האפיפיור פאולוס ה 6, 1965

2. יעקב שטיינהרט, פוגרום, תחריט יבש, 194 מ"מ X 133 מ"מ , 1913, אוסף מוזיאון ישראל

3 אוגוסטינוס, עיר האלוהים ספר 18, פרק 46

4 ארץ, שייקה פייקוב, 1977

5 מסלולי נדודים, קטלוג, שיחה עם אדמונד ז'אבס ע"י שרית שפירא – "זה המדבר, דבר אינו מכה בו שורש", עמ' 12, 1991, מוזיאון ישראל

6 מחכים לגודו, סמואל בקט , עמ'  27, מצרפתית מולי מלצר, הוצאת אדם מוציאים לאור, 1985 . במקור משנת  1949

7 כוכב הגאולה, פרנץ רוזנצוויג, עמ' 327-331, 366-368, במקור , תרגום יהושע עמיר וביאורים משה שוורץ , הוצאת מוסד ביאליק ומכון ליאו בק, 1970