An article I wrote about Trans Postmodernism
(browse down for more english posts)
טרנס פוסט
ימי הפוסטמודרניזם שאופיינו בסקפטיזם, רלטוויזם ואנטי אוטופיזם חלפו. כעת הלך רוח שהגדרותיו הטרמינולוגיות טרם גובשו ממלא את התהום הניהיליסטית שהותירה אחריה הפוסטמודרניזם. אנו עדים לתקופה מרגשת בה רעיון האוטופיזם המודרניסטי קם לתחייה ומופיע כמוטציה של המקור. אנו עדים לפאתוס חדש, חיפוש אסתטי חדש ורוחניות חדשה. תקופה זו צומחת מתוך הפוסטמודרניזם ושואפת, בדרכה הייחודית, להציל עצמה מנזקי הפוסטמודרניזם.
בשלושים השנה האחרונות המילה "פוסט" שלטה ביד רמה. כוחה של הפוסטמודרניזם באה לידי ביטוי בפירוק האידיאות המודרניסטיות: אוטופיה,אמת אובייקטיבית ,אקספרסיה, כנות ומקוריות. כעת כל הרעיונות האלו קמים לתחייה בתוספת המילה "כביכול" as if (בניגוד ל "דיבור על" referring toהפוסט מודרני) . בשונה מהמודרניזם שביטא אידיאות אלו בצורה ספונטנית וחיפש לבנות עולם חדש, תקופה זו יוצאת מתוך מבט מודע לכישלונות המניפסטים ,לחוסר חשיבותם ולמרות הכול נעה באמונה אל עבר ביטוי עצמי, מקוריות והתחדשות.
צורת המחשבה הפוסטמודרנית נוכחת בכל, לטוב ולרע, ולה השפעה מכרעת על היווצרותה של צורת מחשבה אחרת. אחד ממנגנוני החשיבה הפוסטמודרנית הוא המנגנון הפוסט סטרוקטוראלי שעיקר התעסקותו בדקונסטרוקציה של השפה, מנגנון זה עדיין משפיע על דרך מחשבתנו למרות שהוא מוביל, לפי דעתי, ללופ מתסכל של הרציונל. לופ זה הוביל את האדם בכלל ואת היוצר בפרט להוויה מבלבלת ותחושות של אי החלטיות, תקיעות ופסימיזם.
מקור לופ זה ברלטיביזם הקיצוני של הפוסטמודרניזם. נקודת המוצא הרלטיביסטית דוגלת ברעיון שכל מערכת מכילה בתוכה פרמטרים וקריטריונים עצמאיים הנכונים לה ולכן לא ניתן להשוות בין מערכת אחת לאחרת, מכאן אין אמת אחת.
כלומר תוצר רעיון זה היא העובדה שאין מערכת אחת טובה מהאחרת וכל מערכת בוחנת את עצמה בלבד. ניקח לדוגמא מערכת הטוענת שאין קריטריונים לבדוק את האמת הרי היא עצמה משוללת כל קריטריון לבחון טיעון זה כלפי מערכות אחרות ויתרה מכך היא עצמה משוללת כל קריטריון לאמת את הטיעון של עצמה. דוגמא אחרת תהיה מערכת הטוענת שאין ידע, ובכן בתוך המערכת הזו טיעון זה יהיה בלתי אפשרי מכיוון שלא ניתן לטעון שאין ידע עם אין ידע לבדוק טיעון זה. תיאורית הרלטיביזם היא פרדוכסלית ומעודדת סקפטיזם קיצוני וניהיליזם, זהו מצב בו התיאוריה מתחילה לפרק את עצמה לכדי הרס עצמי וההיגיון נהיה לא הגיוני.
התקופה חדשה זו מתחילה את דרכה מעמדה אירונית ומשחקית בניגוד לפוסטמודרניזם שהחלה את דרכה מעמדה ביקורתית.
אחד הפתרונות ליציאה מהניהיליזם הוא שימוש אחר של צורת החשיבה הרלטיבסטית לטובת החוויה ההוליסטית. אופי השימוש האחר הוא אירוני ,מודע ומשחקי ונשען על התסכול וההתשה של הרלטיביזם הפרדוכסלי לטובת יצירת רגע מכונן בו ההיגיון נבלע בתוך עצמו ומגיע לרגע שבו המאמץ החשיבתי נזנח לטובת רגע שמעבר לחשיבה, רגע של חוויה הוליסטית.
תקופת המודרניזם אופיינה במהפכנות. אינדבדואלים וקבוצות ניסו פעם אחר פעם להרחיב את הגבולות המוכרים בכל תחום ותחום, המוטיבציה לכך נבעה מתוך רצון עז וחד משמעי לבירור האמת, "מהי המציאות האמיתית?" והשאלה "היכן אני יכול להיות מקורי?" היה המנגנון לכך. הפוסטמודרניזם נע על ידי המוטיבציה לפרק באמצעות סקפטיזם, מטה נרטיביים מודרניים ולהוכיח שלמעשה תפיסות האמת של המודרניזם הם סובייקטיביים ובעלי חשיבות של ייצוגיים בלבד. כך או אחרת שתי תקופות אלו פעלו מתוך ניסיון אפיסטמולוגי לברר "מהי המציאות?". המוטיבציה של התקופה החדשה היא מוטיבציה אסתטית ולא אפיסטמולוגית, כלומר היא אינה מעוניינת בבירור המציאות האמיתית אלא שואפת ליצור מציאות בדיונית השואפת לקיים את עצמה ואינה מעוניינת לייצג את האמת.
הטרמינולוגיה הפוסטמודרנית שלטה ביד רמה על השיח התרבותי היוותה דרך ביטוי למנגנון החשיבה הפוסט סטרוקטוראלי. מילים כגון רפרנט, קונטקסט, ייצוג, דקונסטרוקציה וקלישאה. היוצר החדש יוצא מתוך טרמינולוגיה זו ומשתמש בצורת חשיבה וביטוי זה, מכורח הנסיבות, ומתעקש לפרוץ אל צורת חשיבה אחרת שתוביל אותו להוויה אחרת. הוא מחד כלוא ושבוי בפוסטמודרניזם הניהיליסטי ומאידך חדור אמונה לאפשרות טובה יותר.
אמונה זו היא אמונה לשם אמונה. אמונה בהגדרתה אינה רציונאלית ולכן היא מהווה קונטרה לאופן החשיבה הרציונליסטי הפוסטמודרני השולט. אמונה זו אינה אמונה דתית אלא אמונה ברעיון האמונה. אמונה זו מאפשרת לאופטימיזם חדש לצמוח, אופטימיזם שיאפשר פריצה אל מרחב חדש שירחיב מודוסים של יצירה שעד כה נבלעו בחור השחור של הפוסטמודרניזם.
הפוסטמודרניזם החריב כל סיכוי לסובייקט מקורי מכיוון שלכל יצירה מקורית עד מהרה (ולפעמים תוך כדי יצירתה) התווספו סמנים שיצרו רפרנטים אל קונטקסט מהעבר. כך שכל יצירה איבדה ממשמעותה ונכללה במשמעות קונטקסטואלית רחבה יותר. בתקופה שלאחר הפוסטמודרניזם, לא נותרת הברירה אלה להזניח את היצירה הנעשית מתוך הקונטקסט ולהשיב את האמונה בטקסט, כלומר בסובייקט של עצמנו , המחשבות שלנו הבונות באופן חופשי את המציאות הטוטאלית שלנו. ללא דאגות מיותרות לאמת שבמציאות זו.
הפוסטמודרניזם הפך באמצעות הרפרנט כל ביטוי מקורי לקלישאה, כלומר חיקוי לביטוי קודם. השיבה אל הטקסט אינה דבר מה פשוט, לא ניתן לבטל בהינף יד את צורת המחשבה הפוסטמודרנית. אני עד לכך שמנגנוני ביניים מתקיימים על מנת לעבור מהפוסטמודרניזם לצורה חשיבה אחרת. אחד מהמאפיינים האלו היא ההישנות. השימוש בהישנות יוצאת מתוך נקודת ההנחה הפוסטמודרנית אך מאמינה ששימוש חוזר של החיקוי והקלישאה יובילו בסופו של דבר לביטוי מתחדש. לדוגמא, להגיד לאדם כלשהו "אני אוהב אותך" היא קלישאה אך אין לי דרך אחרת לבטא את תחושותיי ולכן אומר "אני אוהב אותך".
הסיבה להישנות זו הוא הניסיון לשחזר מודוסים של יצירה שנעשו לפני תקופת הפוסטמודרניזם מתוך רצון עז לפרוץ את מעגל האנליזה הדקונסטרוקטוביסטית אל עבר החדש. ניסיון זה הוא הישרדותי ונעשה מתסכול, תסכולו נובע מהסתירה בין הרצון ליצור דבר מה חדש לבין הידיעה המוקדמת שהחדש והמקורי יבלע בתהום הפוסטמודרנית. לכן היוצר החדש מביט אחורה אל עבר תקופות פרה פוסטמודרניות, מביט עליהם שוב ומייחל להציל משהו מתוכן לפני שהרפרנט יבוא ויהפוך אותן לקונטקסט.
אותה הישנות נגרמת בגלל אינסטינקט רפרנטי פוסטמודרני ואנליטי אך באותה מידה היא הישנות רגשית ומבטה קונטמפלטיבי. מעין מדיטציה על אובייקט או מנטרה שדרכה תתעורר רגע של התאהבות. רגש שכה חסר בעידן הפוסטמודרני דחוס הריגושים.
ישנן ראיות ליצירה חדשה זו בתחומי האמנות החזותית, אדריכלות, מוסיקה, תיאטרון ומחול וכן בספרות אך היצירה החדשה נמצאת בחיתוליה. בשל אותם מאפיינים נשנים, ייתכן שהקהל החווה יצירה חדשה זו יתקשה לראות בה את החדשני ואף ייתכן שישפוט אותה כחיקוי עלוב לנעשה בעבר. אני מאמין שאופי חזרתי זה הוא הכרחי לקביעת אפשרות חדשה של החדש אך אופי זה הוא שלב ביניים בלבד ואינו מאפיין בעל נוכחות ארוך טווח. למעשה את עיקר כוחה נראה,לפי דעתי, בעוד כעשר שנים. ראיות אלו הם עדות לאפשרויות המרובות שטומנות בחובה תקופה חדשה זו, התקופה שלאחר הפוסטמודרניזם. תקופה, שלהערכתי, תשפיע על מהלך כל האמנות של המאה העשרים ואחת.
מוטיבציה אסתטית זו פועלת מתוך מבט הוליסטי השואפת לבטל את קרירותה של התיאוריה לטובת החוויה. בכך היא מתעלה מעל השאלה הפילוסופית הבלתי פתירה "מהי המציאות?" . החוויה הנוצרת היא חוויה מורכבת ובעלת רבדים רבים בדומה למורכבות האנושית. חוויה המדגישה ערכים כגון יופי וגועל, היקסמות וקסם, הומור וטרגיות, אהבה ובידור. בנוסף לכך החוויה נעשית מתוך פאתוס, הפאתוס הכרחי מכיוון שרק באמצעות הפאתוס החוויה מצליחה להשתחרר מכבלי הקונטקסט והייצוג הפוסטמודרני ולהגיע לביטוי אנושי חדש ומשולל רלטיביזם וסקפטיזם.
תופעות ההישנות והפאתוס יופיעו באמצעות מבט מחודש על מרכיבים שלא היינו עדים להם בתקופת הפוסטמודרניזם כגון שימוש בנרטיביים מיתולוגיים ואלגוריים המובילים לפואנטה, יצירות קלאסיות הנחשבות אמנות גבוהה וכן משיכה אל התקופה הרומנטית, הגותית, זרם האקספרסיוניזם המופשט והתבוננות מחודשת על מדיום המיצג. כל אותם נושאים שציינתי מכילים בתוכן חומרים המייצרים פאתוס רגשי ורוחני. בא בעת, כפי שכבר ציינתי, תופעת ההישנות מתסכלת וכל היוצרים החדשים משוועים להפטר מאינסטינקט רפרנטי זה לטובת שחרור אל המופשט והאנטי תרבותי.
דעתי היא שהמנגנון המפעיל את החוויה הוא מנגנון אלכימי הבא לסנתז מספר גורמים יחדיו לכדי ישות חדשה. שערו בנפשכם יוצר היושב על ערמה גדולה של חומרים, החומרים מפורקים מעידן הפוסטמודרניזם, הוא מודע לשיטה בה ניתן להציב חומרים זה לצד זה וליצור מערך קטלוגי או ייצוגי של חומריו אך הוא מנוסה דיו בכך ומודע למבוי הסתום של תהליך זה. במקום זאת, הוא מנסה בצורה עילגת,תחילה, לקחת את חומרי היסוד בערמה וליצור מהן תרכובת חדשה. ייתכן והוא ינסה תחילה תרכובות ידועות אך עד מהרה יחוש התרגשות מחודשת מהתוצרים החדשים. מכיוון שהמהלך הוא לא נאיווי אלא פועל מתוך עמדה משחקית ביודעין, ככל שהוא יכיר מנגנונים קטלוגיים וייצוגיים טוב יותר כך ייווצרו תרכובות מרתקות ומורכבות יותר. תרכובות בעלות מאפיינים מנוגדים, מנגנונים מורכבים ולא צפויים וכן תרכובות דינאמיות. שאיפתו היחידה לחוות מציאות בדיונית, מורכבת ואנושית (במובן הרומנטי של המילה) ונוגדת את רעיון הייצוג .
מכיוון שהמנגנון האלכימי הוא המנגנון המניע את היוצר החדש, טבעי יהיה שהוא יבוא במגע עם יוצרים נוספים במטרה ליצור תרכובות חדשות. איכות הקשר והתוצר של פעולתם יהיה בהתאם ליכולתם הפוסטמודרנית לנתח ולבקר אחד את השני בהתאם לקריטריונים הספציפיים של האחר, מתוך הכרה מקצועית של מנגנוני חשיבה ויצירה רבים, או במילים אחרות פלורליזם מקצועי, וכן בהתאם למוטיבציה שלהם ליצור חוויה של מציאות בדיונית מורכבת. חווית הדיאלוג והשיתוף הוא תהליך אורגאני ואת העדויות הראשוניות לכך ניתן למצוא באתרים שיתופיים באינטרנט.
מהפכת המידע שהתרחשה בעשורים האחרונים השפיעה מאוד על הדרך בה אנו מגיבים לדימויים, לדוגמא, אי היכולת לקבוע מד איכות אחיד. הגלישה באינטרנט שינתה את כמות ומהירות האינפורמציה הויזואלית הנספגת בזיכרוננו וכן את ההתמודדות שלנו עם אינפורמציה. ישנן שיטות רבות להתמודדות - קטלוג בהתאם למכנים משותפים, חשיבה אסוציאטיבית ואינטלקטואלית הבונה הקשרים שונים ומשונים (תופעת "זה קשור לזה"), היסחפות אחר ריגושים, והתנגדות פסיכולוגית ופילוסופית הבאה לידי ביטוי בחיפוש הריק או המאחד.
היוצרים החדשים השייכים לעידן מהפכת המידע אינם מסוגלים ואינם מעוניינים להתנגד לתופעה זו אלא מקבלים אותה. עמדתם אופטימית ומבחינה במרכיב הדמוקרטי של תופעה זו. במקום להתמודד איתה הם משתמשים בה ליצירת תרכובות חדשות ונהנים מסינתזות מפתיעות של חלקי אינפורמציה שונים. מכאן שתהליך חשיבתם היא מקסימליסטית בניגוד לאידיאה המודרניסטית הרווחת של קילוף השכבות המיותרות במטרה להגיע לאמת האחת או למצב אותנטי וכן בניגוד למחשבה הפוסטמודרנית הפועלת לפרק מערכות מידע. דרך מחשבה המותירה אחריה מצב שכל דבר הוא שווה ערך לאחר, כלומר אין ערך לדבר.
בשל העובדה שהמהלך האסתטי וההוליסטי הוא הדומיננטי והאמצעי לכך היא יצירה של מציאות בדיונית, אין זה מקרה שהאמנות שוב לוקחת לידיה את מושכות החידוש ומחזירה לעצמה את תפקידה הישן ביצירת הלך רוח חדש.
טרנס פוסט
ימי הפוסטמודרניזם שאופיינו בסקפטיזם, רלטוויזם ואנטי אוטופיזם חלפו. כעת הלך רוח שהגדרותיו הטרמינולוגיות טרם גובשו ממלא את התהום הניהיליסטית שהותירה אחריה הפוסטמודרניזם. אנו עדים לתקופה מרגשת בה רעיון האוטופיזם המודרניסטי קם לתחייה ומופיע כמוטציה של המקור. אנו עדים לפאתוס חדש, חיפוש אסתטי חדש ורוחניות חדשה. תקופה זו צומחת מתוך הפוסטמודרניזם ושואפת, בדרכה הייחודית, להציל עצמה מנזקי הפוסטמודרניזם.
בשלושים השנה האחרונות המילה "פוסט" שלטה ביד רמה. כוחה של הפוסטמודרניזם באה לידי ביטוי בפירוק האידיאות המודרניסטיות: אוטופיה,אמת אובייקטיבית ,אקספרסיה, כנות ומקוריות. כעת כל הרעיונות האלו קמים לתחייה בתוספת המילה "כביכול" as if (בניגוד ל "דיבור על" referring toהפוסט מודרני) . בשונה מהמודרניזם שביטא אידיאות אלו בצורה ספונטנית וחיפש לבנות עולם חדש, תקופה זו יוצאת מתוך מבט מודע לכישלונות המניפסטים ,לחוסר חשיבותם ולמרות הכול נעה באמונה אל עבר ביטוי עצמי, מקוריות והתחדשות.
צורת המחשבה הפוסטמודרנית נוכחת בכל, לטוב ולרע, ולה השפעה מכרעת על היווצרותה של צורת מחשבה אחרת. אחד ממנגנוני החשיבה הפוסטמודרנית הוא המנגנון הפוסט סטרוקטוראלי שעיקר התעסקותו בדקונסטרוקציה של השפה, מנגנון זה עדיין משפיע על דרך מחשבתנו למרות שהוא מוביל, לפי דעתי, ללופ מתסכל של הרציונל. לופ זה הוביל את האדם בכלל ואת היוצר בפרט להוויה מבלבלת ותחושות של אי החלטיות, תקיעות ופסימיזם.
מקור לופ זה ברלטיביזם הקיצוני של הפוסטמודרניזם. נקודת המוצא הרלטיביסטית דוגלת ברעיון שכל מערכת מכילה בתוכה פרמטרים וקריטריונים עצמאיים הנכונים לה ולכן לא ניתן להשוות בין מערכת אחת לאחרת, מכאן אין אמת אחת.
כלומר תוצר רעיון זה היא העובדה שאין מערכת אחת טובה מהאחרת וכל מערכת בוחנת את עצמה בלבד. ניקח לדוגמא מערכת הטוענת שאין קריטריונים לבדוק את האמת הרי היא עצמה משוללת כל קריטריון לבחון טיעון זה כלפי מערכות אחרות ויתרה מכך היא עצמה משוללת כל קריטריון לאמת את הטיעון של עצמה. דוגמא אחרת תהיה מערכת הטוענת שאין ידע, ובכן בתוך המערכת הזו טיעון זה יהיה בלתי אפשרי מכיוון שלא ניתן לטעון שאין ידע עם אין ידע לבדוק טיעון זה. תיאורית הרלטיביזם היא פרדוכסלית ומעודדת סקפטיזם קיצוני וניהיליזם, זהו מצב בו התיאוריה מתחילה לפרק את עצמה לכדי הרס עצמי וההיגיון נהיה לא הגיוני.
התקופה חדשה זו מתחילה את דרכה מעמדה אירונית ומשחקית בניגוד לפוסטמודרניזם שהחלה את דרכה מעמדה ביקורתית.
אחד הפתרונות ליציאה מהניהיליזם הוא שימוש אחר של צורת החשיבה הרלטיבסטית לטובת החוויה ההוליסטית. אופי השימוש האחר הוא אירוני ,מודע ומשחקי ונשען על התסכול וההתשה של הרלטיביזם הפרדוכסלי לטובת יצירת רגע מכונן בו ההיגיון נבלע בתוך עצמו ומגיע לרגע שבו המאמץ החשיבתי נזנח לטובת רגע שמעבר לחשיבה, רגע של חוויה הוליסטית.
תקופת המודרניזם אופיינה במהפכנות. אינדבדואלים וקבוצות ניסו פעם אחר פעם להרחיב את הגבולות המוכרים בכל תחום ותחום, המוטיבציה לכך נבעה מתוך רצון עז וחד משמעי לבירור האמת, "מהי המציאות האמיתית?" והשאלה "היכן אני יכול להיות מקורי?" היה המנגנון לכך. הפוסטמודרניזם נע על ידי המוטיבציה לפרק באמצעות סקפטיזם, מטה נרטיביים מודרניים ולהוכיח שלמעשה תפיסות האמת של המודרניזם הם סובייקטיביים ובעלי חשיבות של ייצוגיים בלבד. כך או אחרת שתי תקופות אלו פעלו מתוך ניסיון אפיסטמולוגי לברר "מהי המציאות?". המוטיבציה של התקופה החדשה היא מוטיבציה אסתטית ולא אפיסטמולוגית, כלומר היא אינה מעוניינת בבירור המציאות האמיתית אלא שואפת ליצור מציאות בדיונית השואפת לקיים את עצמה ואינה מעוניינת לייצג את האמת.
הטרמינולוגיה הפוסטמודרנית שלטה ביד רמה על השיח התרבותי היוותה דרך ביטוי למנגנון החשיבה הפוסט סטרוקטוראלי. מילים כגון רפרנט, קונטקסט, ייצוג, דקונסטרוקציה וקלישאה. היוצר החדש יוצא מתוך טרמינולוגיה זו ומשתמש בצורת חשיבה וביטוי זה, מכורח הנסיבות, ומתעקש לפרוץ אל צורת חשיבה אחרת שתוביל אותו להוויה אחרת. הוא מחד כלוא ושבוי בפוסטמודרניזם הניהיליסטי ומאידך חדור אמונה לאפשרות טובה יותר.
אמונה זו היא אמונה לשם אמונה. אמונה בהגדרתה אינה רציונאלית ולכן היא מהווה קונטרה לאופן החשיבה הרציונליסטי הפוסטמודרני השולט. אמונה זו אינה אמונה דתית אלא אמונה ברעיון האמונה. אמונה זו מאפשרת לאופטימיזם חדש לצמוח, אופטימיזם שיאפשר פריצה אל מרחב חדש שירחיב מודוסים של יצירה שעד כה נבלעו בחור השחור של הפוסטמודרניזם.
הפוסטמודרניזם החריב כל סיכוי לסובייקט מקורי מכיוון שלכל יצירה מקורית עד מהרה (ולפעמים תוך כדי יצירתה) התווספו סמנים שיצרו רפרנטים אל קונטקסט מהעבר. כך שכל יצירה איבדה ממשמעותה ונכללה במשמעות קונטקסטואלית רחבה יותר. בתקופה שלאחר הפוסטמודרניזם, לא נותרת הברירה אלה להזניח את היצירה הנעשית מתוך הקונטקסט ולהשיב את האמונה בטקסט, כלומר בסובייקט של עצמנו , המחשבות שלנו הבונות באופן חופשי את המציאות הטוטאלית שלנו. ללא דאגות מיותרות לאמת שבמציאות זו.
הפוסטמודרניזם הפך באמצעות הרפרנט כל ביטוי מקורי לקלישאה, כלומר חיקוי לביטוי קודם. השיבה אל הטקסט אינה דבר מה פשוט, לא ניתן לבטל בהינף יד את צורת המחשבה הפוסטמודרנית. אני עד לכך שמנגנוני ביניים מתקיימים על מנת לעבור מהפוסטמודרניזם לצורה חשיבה אחרת. אחד מהמאפיינים האלו היא ההישנות. השימוש בהישנות יוצאת מתוך נקודת ההנחה הפוסטמודרנית אך מאמינה ששימוש חוזר של החיקוי והקלישאה יובילו בסופו של דבר לביטוי מתחדש. לדוגמא, להגיד לאדם כלשהו "אני אוהב אותך" היא קלישאה אך אין לי דרך אחרת לבטא את תחושותיי ולכן אומר "אני אוהב אותך".
הסיבה להישנות זו הוא הניסיון לשחזר מודוסים של יצירה שנעשו לפני תקופת הפוסטמודרניזם מתוך רצון עז לפרוץ את מעגל האנליזה הדקונסטרוקטוביסטית אל עבר החדש. ניסיון זה הוא הישרדותי ונעשה מתסכול, תסכולו נובע מהסתירה בין הרצון ליצור דבר מה חדש לבין הידיעה המוקדמת שהחדש והמקורי יבלע בתהום הפוסטמודרנית. לכן היוצר החדש מביט אחורה אל עבר תקופות פרה פוסטמודרניות, מביט עליהם שוב ומייחל להציל משהו מתוכן לפני שהרפרנט יבוא ויהפוך אותן לקונטקסט.
אותה הישנות נגרמת בגלל אינסטינקט רפרנטי פוסטמודרני ואנליטי אך באותה מידה היא הישנות רגשית ומבטה קונטמפלטיבי. מעין מדיטציה על אובייקט או מנטרה שדרכה תתעורר רגע של התאהבות. רגש שכה חסר בעידן הפוסטמודרני דחוס הריגושים.
ישנן ראיות ליצירה חדשה זו בתחומי האמנות החזותית, אדריכלות, מוסיקה, תיאטרון ומחול וכן בספרות אך היצירה החדשה נמצאת בחיתוליה. בשל אותם מאפיינים נשנים, ייתכן שהקהל החווה יצירה חדשה זו יתקשה לראות בה את החדשני ואף ייתכן שישפוט אותה כחיקוי עלוב לנעשה בעבר. אני מאמין שאופי חזרתי זה הוא הכרחי לקביעת אפשרות חדשה של החדש אך אופי זה הוא שלב ביניים בלבד ואינו מאפיין בעל נוכחות ארוך טווח. למעשה את עיקר כוחה נראה,לפי דעתי, בעוד כעשר שנים. ראיות אלו הם עדות לאפשרויות המרובות שטומנות בחובה תקופה חדשה זו, התקופה שלאחר הפוסטמודרניזם. תקופה, שלהערכתי, תשפיע על מהלך כל האמנות של המאה העשרים ואחת.
מוטיבציה אסתטית זו פועלת מתוך מבט הוליסטי השואפת לבטל את קרירותה של התיאוריה לטובת החוויה. בכך היא מתעלה מעל השאלה הפילוסופית הבלתי פתירה "מהי המציאות?" . החוויה הנוצרת היא חוויה מורכבת ובעלת רבדים רבים בדומה למורכבות האנושית. חוויה המדגישה ערכים כגון יופי וגועל, היקסמות וקסם, הומור וטרגיות, אהבה ובידור. בנוסף לכך החוויה נעשית מתוך פאתוס, הפאתוס הכרחי מכיוון שרק באמצעות הפאתוס החוויה מצליחה להשתחרר מכבלי הקונטקסט והייצוג הפוסטמודרני ולהגיע לביטוי אנושי חדש ומשולל רלטיביזם וסקפטיזם.
תופעות ההישנות והפאתוס יופיעו באמצעות מבט מחודש על מרכיבים שלא היינו עדים להם בתקופת הפוסטמודרניזם כגון שימוש בנרטיביים מיתולוגיים ואלגוריים המובילים לפואנטה, יצירות קלאסיות הנחשבות אמנות גבוהה וכן משיכה אל התקופה הרומנטית, הגותית, זרם האקספרסיוניזם המופשט והתבוננות מחודשת על מדיום המיצג. כל אותם נושאים שציינתי מכילים בתוכן חומרים המייצרים פאתוס רגשי ורוחני. בא בעת, כפי שכבר ציינתי, תופעת ההישנות מתסכלת וכל היוצרים החדשים משוועים להפטר מאינסטינקט רפרנטי זה לטובת שחרור אל המופשט והאנטי תרבותי.
דעתי היא שהמנגנון המפעיל את החוויה הוא מנגנון אלכימי הבא לסנתז מספר גורמים יחדיו לכדי ישות חדשה. שערו בנפשכם יוצר היושב על ערמה גדולה של חומרים, החומרים מפורקים מעידן הפוסטמודרניזם, הוא מודע לשיטה בה ניתן להציב חומרים זה לצד זה וליצור מערך קטלוגי או ייצוגי של חומריו אך הוא מנוסה דיו בכך ומודע למבוי הסתום של תהליך זה. במקום זאת, הוא מנסה בצורה עילגת,תחילה, לקחת את חומרי היסוד בערמה וליצור מהן תרכובת חדשה. ייתכן והוא ינסה תחילה תרכובות ידועות אך עד מהרה יחוש התרגשות מחודשת מהתוצרים החדשים. מכיוון שהמהלך הוא לא נאיווי אלא פועל מתוך עמדה משחקית ביודעין, ככל שהוא יכיר מנגנונים קטלוגיים וייצוגיים טוב יותר כך ייווצרו תרכובות מרתקות ומורכבות יותר. תרכובות בעלות מאפיינים מנוגדים, מנגנונים מורכבים ולא צפויים וכן תרכובות דינאמיות. שאיפתו היחידה לחוות מציאות בדיונית, מורכבת ואנושית (במובן הרומנטי של המילה) ונוגדת את רעיון הייצוג .
מכיוון שהמנגנון האלכימי הוא המנגנון המניע את היוצר החדש, טבעי יהיה שהוא יבוא במגע עם יוצרים נוספים במטרה ליצור תרכובות חדשות. איכות הקשר והתוצר של פעולתם יהיה בהתאם ליכולתם הפוסטמודרנית לנתח ולבקר אחד את השני בהתאם לקריטריונים הספציפיים של האחר, מתוך הכרה מקצועית של מנגנוני חשיבה ויצירה רבים, או במילים אחרות פלורליזם מקצועי, וכן בהתאם למוטיבציה שלהם ליצור חוויה של מציאות בדיונית מורכבת. חווית הדיאלוג והשיתוף הוא תהליך אורגאני ואת העדויות הראשוניות לכך ניתן למצוא באתרים שיתופיים באינטרנט.
מהפכת המידע שהתרחשה בעשורים האחרונים השפיעה מאוד על הדרך בה אנו מגיבים לדימויים, לדוגמא, אי היכולת לקבוע מד איכות אחיד. הגלישה באינטרנט שינתה את כמות ומהירות האינפורמציה הויזואלית הנספגת בזיכרוננו וכן את ההתמודדות שלנו עם אינפורמציה. ישנן שיטות רבות להתמודדות - קטלוג בהתאם למכנים משותפים, חשיבה אסוציאטיבית ואינטלקטואלית הבונה הקשרים שונים ומשונים (תופעת "זה קשור לזה"), היסחפות אחר ריגושים, והתנגדות פסיכולוגית ופילוסופית הבאה לידי ביטוי בחיפוש הריק או המאחד.
היוצרים החדשים השייכים לעידן מהפכת המידע אינם מסוגלים ואינם מעוניינים להתנגד לתופעה זו אלא מקבלים אותה. עמדתם אופטימית ומבחינה במרכיב הדמוקרטי של תופעה זו. במקום להתמודד איתה הם משתמשים בה ליצירת תרכובות חדשות ונהנים מסינתזות מפתיעות של חלקי אינפורמציה שונים. מכאן שתהליך חשיבתם היא מקסימליסטית בניגוד לאידיאה המודרניסטית הרווחת של קילוף השכבות המיותרות במטרה להגיע לאמת האחת או למצב אותנטי וכן בניגוד למחשבה הפוסטמודרנית הפועלת לפרק מערכות מידע. דרך מחשבה המותירה אחריה מצב שכל דבר הוא שווה ערך לאחר, כלומר אין ערך לדבר.
בשל העובדה שהמהלך האסתטי וההוליסטי הוא הדומיננטי והאמצעי לכך היא יצירה של מציאות בדיונית, אין זה מקרה שהאמנות שוב לוקחת לידיה את מושכות החידוש ומחזירה לעצמה את תפקידה הישן ביצירת הלך רוח חדש.
במאמר מוסגר, אתייחס אל תפקיד האוצר והמבקרים. כפי שכבר ציינתי, היוצר החדש פועל מתוך הטקסט, דהיינו, הסובייקט של עצמו. לאוצר ולמבקר תפקיד חשוב ביצירת הקשר תרבותי, מקומם בתרבות ומכאן תפקידם לאחד וליצור כוח תרבותי. בגלל מכניזם היצירה היוצא מהקונטקסט ומהמבט החיצוני תפקודם בתקופה הפוסטמודרנית היה של אוצרים- יוצרים או מבקרים- יוצרים, בתקופה חדשה זו, האוצרים והמבקרים, יישארו בעולם הקונטקסטואלי ומשם יהיה עליהם לגלות רגישות מחודשת בזיהוי מגמות המתרחשות בקרב היוצרים. תפקודם כיוצרים הבא לידי ביטוי בהכתבת תערוכות תימטיות הנושאות אופי קטלוגי ועמוסות ייצוגים (תערוכות עם כותרות חברתיות או פוליטיות לדוגמא), ישתנה ולא יאפשר יותר לאוצר להתעלם ממורכבויות עשייה עשירות יותר. הרי בסופו של יום, האוצרים והמבקרים אינם יוצרים אמנות אלא יוצרים הקשר תרבותי.
ביבליוגרפיה
Mann James, Art after post modernism
Epstein Mikhail, The place of Postmodernism in postmodernity
Miller Robert, Beyond Postmodernism ? Toward a philosophy of play
Turner Tom, City as landscape: A post- postmodern view of design and planning
Eshelman Raoul, Performatism or the end of postmodernism
.jpg)
Comments